|
"אני מאמין" יצירתיות קיימת במידה זו או אחרת בכל אדם ואדם. אולם מידת,ההעזה למימושה תלויה בסביבתו של כל אחד ואחד. אין פרוש הדבר, שאדם צריך להמציא או לגלות דברים. אווירת הביטחון והחופש המצויה בסביבת הפרט תטפח או תשתק את התפתחות הגישה היצירתית שבו ואת מימוש הפוטנציאלים היצירתיים שלו. כי אדם נזקק לאומץ כדי להיות יצירתי ומחונן. קל יותר להיות כמו כולם, ללכת בדרכים ידועות ובטוחות, מאשר להתנסות בדרכים חדשות, שאחרים לא התנסו בהן. השאיפה להיות ככל השאר איננה רעה כשלעצמה; השאלה היא באיזה מחיר. אם פרוש הדבר ויתור על הגשמה יצירתית, המחיר גבוה מדי הן ליחיד והן לחברה. יצירתיות מתבטאת במציאת יחס חדש בין דברים קיימים שלא היו מיודעים זה לזה. אינשטיין המדען, עסק באותן פיסות מידע שמדענים אחרים עסקו בהן, אך הוא מצא יחס חדש ביניהן. פיקאסו האמן, עבד עם מרחב כפי שעבדו בו אמנים אחרים, אולם הוא מצא דרך חדשה בחלוקת אותו שטח - מצא יחס חדש בין המרחב הנתון לכולם, בכל תחום - אינטלקטואלי, אמנותי, רגשי או חברתי. אפשר למצוא חלופות בתוך מסגרת נתונה, וזאת היצירתיות. יצירתיות בשבילי איננה תחום או דיסציפלינה בפני עצמה, היא גישה כללית באדם לחיים ולהישרדות. בספרי ובכתבי אני מנסה להעביר ומקווה גם לשכנע שהגישה היצירתית מאפשרת לנו לקבוע אלטרנטיבות ולבחור בניהן ועל ידי כך להיות שותפים בקביעת חיינו. וגורלנו. גישה זאת ניתנת ליישום בכל שטח ותחום תוך כדי יישומה בחינוך ובפסיכותרפיה, התחזקה בי האמונה שהיצירתיות היא הבסיס לכל הגשמה עצמית. היצירתיות לובשת פנים רבות בהתנהגות האנושית. מצד אחד, היא מאפשרת לנו למצוא היבטים חדשים במוכר ובידוע, ומצד אחר, להעז ולהתמודד עם החדש והבלתי-ידוע. בחינוך כמו בפסיכותרפיה (אני מתייחסת לטיפול פסיכולוגי כעין חינוך לקראת חיפוש מתמיד אחר חלופות במצבים, במציאות נתונה). אני קודם כל מחפשת את הכוח (העוצמה) של התלמיד או של המטופל. אני מחזקת בו את "החזק" על מנת שיהיה לו הכוח להתמודד עם חולשותיו, צריכים כוח כדי להתמודד עם חולשות, במיוחד כשמדובר בפער שקיים בהרבה מאד אנשים (במיוחד במחוננים) בין ההתפתחות האינטלקטואלית לעומת ההתפתחות האמוציונלית שהיא במקרים רבים פחות מפותחת. הבשלות הרגשית היא אשר מאפשרת תפקוד בהתאם ליכולות האינטלקטואליות והחברתיות שלנו - מעודדת את התפתחות האישיות והגשמת ה"עצמי". נקודת המוצא שלי בחינוך ובפסיכותרפיה היא ב"כאן ועכשיו" - להתבונן קודם כל במה-קורה ורק אחר כך לשאול למה זה קורה - השאלה הסיבתית, החיפוש אחר תשובה, מעוותת את המציאות הקיימת בה אני הקובעת מה אני רואה או חווה. השאלה "למה זה קורה", עושה את הזה לסובייקט. ובשאלות שנשאלות בפסיכותרפיה - "למה זה קורה לי", ה"זה" שולט על ה"אני" (האובייקט) שבעצם הוא סובייקט רק על ידי שינוי בשאלה, בזמן ובמרחב, "מה אני רואה", "מה אני יכולה לעשות", "מה חלקי במצב הקיים". אנו מאפשרים את הפעילות היצירתית, כעין התחלה חדשה בה "אני ומה שיש בי", המחליטים לחפש חלופות, יחסים חדשים. השינוי הזה הוא המעבר מפסיביות לאקטיביות, מדטרמיניזם לשותפות, מהכנעה לבחירה חופשית. מטרות החינוך והפסיכותרפיה אינן בתשובות ובפתרונות לבעיות. תשובות ופתרונות אלו יכולים להיות רלבנטיים היום אך מחר כבר לא. צורת העמדת השאלה היא ההיבט החשוב ביותר בעיני בחינוך ובפסיכותרפיה. אנו מטפחים את השותפות של הפרט בחיפוש מתמיד אחר האלטרנטיבות והיכולת לבחור ולמצוא את הדרך העצמאית במציאת פתרונות בגישה היצירתית לבעיות בחיינו. גישה יצירתית זו המאפשרת לגשת לכל מצב בחיים, לכל בעיה מדעית או חברתית מזוויות שונות, ליצור אלטרנטיבות שונות ולבחור מביניהן את האופטימלית והרלבנטית ביותר למצב. תהליך זה הנו שילוב של יכולות פנימיות מול אתגרי הסביבה, אינטראקציה של הגיון חיצוני עם פנטזיה ועוצמה פנימית, אינטלקטואמוציות בהתאם לצרכים חברתיים של הפרט בתוך חברתו. בתהליך החינוכי והטיפולי אני מביאה למודעות תלמידי ומטופלי שאין מסגרת - אפילו הצרה ביותר, שלא ניתן למצוא בה אלטרנטיבות ומתוכן לבחור את המתאים לנו, כי "להיות" בעיני זה לחפש, לבחור, לפעול, להתנסות ולנסות מחדש שוב ושוב, אפילו בסיכון להיכשל כי מותר להיכשל, אסור רק לא ללמוד מהכישלון. מאבק הקיום נעוץ בקונפליקט הקיים בין שתי הנטיות הטבעיות של האדם: ההיפתחות אל העולם לעומת החיפוש אחר ביטחון והגנה שמספק העולם הסגור, שהדרכים בו מסומנות ונקודות התצפית שלו מוכרות. כל תהליך חינוכי וטיפולי הוא בבחינת מעבר אל עולם פתוח יותר. הפתיחות אל העולם, או העולמות, שבתוך האדם ומחוצה לו, מתאפשרת על ידי החופש והביטחון שהסביבה מאפשרת. אנו זקוקים לאומץ להתנסות בחדש, במרחבים חדשים ובלתי ידועים, שאינם מסומנים על המפה, ואומץ זה, הכרחי לא פחות מהכשרון. מטרת כל חינוך (וכפי שכבר ציינתי אני מתייחסת לטיפול פסיכולוגי כעין חינוך) היא "להיות בקשר", על תקשורת היחיד עם עצמו ויחסי הגומלין שלו עם העולם הסובב אותו. אינטראקציה זו בין הפוטנציאלים של היחיד לבין תנאי סביבתו משמשת בסיס לעבודתי בטיפול במבוגרים וכן בעבודה החינוכית, והיא חשובה ביותר, במיוחד בעבודתי עם מחוננים (ראה אתר של המכון). אין זה מקרה שעד היום אני ממשיכה ופועלת בשני מישורים: כמחנכת וכפסיכולוגית, בעידוד כשרונות של ילדים, וכפסיכותרפויטית של מבוגרים. מן הילדים אני לומדת מה אבד אצל המטופלים המבוגרים שלי, ומן המבוגרים אני לומדת מה צריך לטפח אצל הילדים, על מנת שיתפתחו למבוגרים המודעים ליכולתם והמעיזים להגשימה. ההיבט החשוב ביותר בעבודתי, הוא הבשלות הרגשית של האישיות במבוגר או בילד: במיוחד באישיות המוכשרת כי היא - הבשלות הרגשית, מאפשרת את היצירתיות, את ההגשמה של היכולות האישיות ואפילו את הגשמת האינטליגנציה בלי אותו דיאלוג בין העצמי עם סביבתו, לא תגיע האישיות המוכשרת להרמוניה, לשלמות של העצמי. העצמי שבתוכו כל מה שנלמד ונחווה בעבר, משפיע על כל מה שנחווה כאן ועכשיו. העצמי, השואף תמיד לאותה שלמות המכלילה את האישיות כולה, את האינטלקט, הרגש והאינטראקציה החברתית, מתחזק על ידי אינטגרציית כל הגורמים וההיבטים הנ"ל, לעימות בצורה מודעת ומאוזנת עם המציאות והחיים. אך אין להתייחס לשלמות כאל דבר-מה סטטי או קבוע. מדובר כאן ב"רגעי חסד" החולפים, כי אנחנו מושפעים על ידי מה שסובב אותנו ואנחנו מצדנו משפיעים על מה שקורה סביבנו. יצרתיות היא...
|
||||||||||||||||||
חזור למעלה <