בלילות של קור ורעב, שאפילו השינה ממנו התעלמה חשבתי וחלמתי בעיניים פקוחות. ראיתי את עצמי ואת אצבעותיי על הפסנתר וניגנתי וניגנתי עד אור הבוקר. ואור הבוקר הביא עימו את הסבל של שבירת הקרח במים בהם התרחצתי. כי על כך הקפדנו. לכלוך הביא כינים וכינים הביאו את המחלה המפחידה. הכינה הייתה ליצור המפחיד ביותר בחיינו כי העבירה את המחלה ממנה רק מעטים שרד.

שנים רבות, אחר כך, טלפן אליי אדם אחרי שצפה בתוכנית טלוויזיה וסיפר שהתעורר בוקר אחד במחנה מהמחלה האיומה הזאת, וסביבו היו כולם ללא רוח חיים והוא יצא לרחוב. כולם ברחו מפניו כי לא היה מסורק וכנראה כולם פחדו מהכינים שלו. הוא היה חלש, התיישב ובכה מרוב ייאוש וילדה נגשה אליו ושאלה: למה אתה בוכה? והוא סיפר לה את סיפורו ואמר שאף אחד לא רוצה לדבר איתו. והילדה ענתה לו הרי "אני מדברת איתך", וחייכה. כשראה אותי בטלוויזיה, הכיר את החיוך שלי. ואז נזכרתי גם אני. נזכרתי בכעסו של אבי כשראה אותי מדברת עם ילד מוזנח עם כינים, וכאשר סירבתי לעזוב את הילד כי ראיתי את ייאושו, נחרד אבי וסטר לי, הסטירה היחידה שסטר לי אי פעם. על אף הזיכרון הכואב שמחתי בדיעבד שיכולתי לעזור לאותו ילד מיואש. שלפי דבריו שאב כוח מהחיוך שלי.

אך בא בעת, שב ומתעורר רגש האשם המפעם בי כלפי אותם אלה שלא חייכתי אליהם. אלה שגם החיים לא חייכו אליהם והם הלכו מרעב, חולי וכאב ולא שבו עוד. לא אחת אני שואלת למה הם מתו ואני לא? במה הם היו רעים ואני הייתי טובה? האם בי האשם שנשארתי בחיים והם לא?

שנים רבות אחר כך, בעת מלחמת יום הכיפורים, נכנסתי לאולם הפצועים בבית החולים, שם ביקשו ממני לטפל באדם צעיר אחד ששכב שלושה ימים ללא תנועה, ללא תגובה, בעיניים פעורות. כל שנאמר לי היה שהוא הניצול היחיד מטנק שפוצץ. חיפשתי במוחי אחר דבר מה לומר לו, מה למדתי על הנושא. ממוחי לא הגיע מענה אך מן הבטן עלו המלים: "אתה מרגיש אשם, שאתה שרדת והם נהרגו". הוא סובב אלי את ראשו ושאל "איך את יודעת"? "כי גם אני מרגישה אשמה שחבריי נספו בשואה ואני שרדתי." הוא לחץ את ידי. ואז הבנתי שהסבל שלי קיבל משמעות: מתוכו, יכולתי לעזור לאיש אחד צעיר.